דמוקרטיה יהודית וישראלית 

דמוקרטיה יהודית וישראלית, מענה למדינה יהודית ודמוקרטית

עיקרון יסודי בדמוקרטיה הוא שהשלטון בחברה מקבל לגיטימציה באמצעות הסכמת הנשלטים. הסכמה זו ניתנת בבחירות כלליות אחת לתקופה הקבועה בחוק, שבמסגרתן נבחרים נציגים לכהונה ברשות המבצעת וברשות המחוקקת, קרי למוסדות השלטון. בבחירות אלה ההשתתפות הפוליטית של האזרחים היא שוויונית, ומתבטאת בכלל הדמוקרטי "לכל אחד יש קול אחד". כללי הדמוקרטיה השוויונית הם נאצלים, והזכות לבחור ולהיבחר אינה מבדילה בין האזרחים תחת קטגוריות של דת, לאום, מין (זכות בחירה לנשים לא הייתה נהוגה מראשיתה בכל הדמוקרטיות), מוצא אתני, מעמד חברתי, השכלה ועוד. מכיוון שכך, הבא לערער על כללי הדמוקרטיה השוויונית, המקנים את הזכות לבחור ולהיבחר לכל האזרחים למעט חריגים הקבועים בחוק, חייב להציג טיעונים ראויים בדבר אותה דמוקרטיה שבה מצא כי זכות זו היא פסולה מבחינה מוסרית ואולי אף אינה מביאה תועלת בהיבטים פוליטיים וחברתיים. הטענה המרכזית שתעלה במאמר זה היא שהדמוקרטיה הישראלית היא ייחודית, והכלל הדמוקרטי "לכל אחד יש קול אחד" הנהוג בה אינו מוסרי. עם זאת, ייאמר כבר בתחילה, ההצעה לתיקון הפגם המוסרי באמצעות כינון שיטת הממשל המשולב, אין בה כדי לערער על המחויבות לעקרונות היסוד של הדמוקרטיה, ובהם: קשר של הסכמה בין נשלטים לשלטון, בחירות כלליות אחת לתקופה, בחירת נציגים נבחרים למוסדות השלטון והשתתפות פוליטית של כל האזרחים בבחירות.

בדמוקרטיות ייחודיות מתקיים מצב משברי או מורכב, כגון: במדינה מתנהלת מלחמת אזרחים, המדינה היא דו-לאומית, במדינה הונהג משטר דמוקרטי לאחר תקופה ארוכה של שלטון טוטליטארי (בעקבות מהפכה או מהלך שתוכנן מראש), במדינה קיים מיעוט ניכר המתנגד לנרטיב הלאומי של הרוב. יהא זה סביר להניח כי בכל אחת מהדמוקרטיות הייחודיות ייקבעו כללי משחק דמוקרטיים באופן מעט שונה, כדי לאפשר לנציגים הנבחרים לקיים מערכת שלטונית מתפקדת ויעילה נוכח האתגרים הניצבים בפניה. הדמוקרטיה הישראלית היא ייחודית, שכן קיים בה מיעוט ערבי ניכר המתנגד לרעיון הציוני ולמדינת היהודים, ועם זאת עדיין לא השכילה לקבוע כללי משחק דמוקרטיים המותאמים למצבה הייחודי. לפיכך הדמוקרטיה הישראלית מתנהלת בחוסר הרמוניה ככל שהדברים נוגעים לזכות לבחור. מצד אחד מוענקת זכות הבחירה לכל האזרחים, ובהתאם לכלל הדמוקרטי "לכל אחד יש קול אחד" המבטא ערך חשוב מאוד בדמוקרטיה, ומהצד האחר הזכות לבחור מביאה לידי ביטוי מצבי אבסורד בלתי-נתפסים ואף בלתי-מוסריים. נדגים את ההיבטים הבלתי-מוסריים בשלוש דוגמאות בולטות.

ניצול שואה המממש את זכות הבחירה שלו רואה ערך להצבעתו בבחירות מעבר לבחירת מפלגה כזו או אחרת המייצגת אינטרסים כאלה או אחרים. מבחינתו הוא בוחר את מנהיגי ישראל שתפקידם המרכזי הוא להגן על ביטחונו של העם היהודי במולדתו כדי למנוע שואה שנייה. מנגד, חבר התנועה האסלאמית בישראל מממש את זכות הבחירה שלו כדי לקדם את האינטרסים של המיעוט הערבי הלאומני. מבחינתו קיומה של מדינת ישראל הוא זמני, והוא מייחל ליום השמדתה, בין אם יהא זה על ידי כוחות חיצוניים ובין אם על ידי כוחות פנימיים; לאמור, אם תבוא שואה נוספת על העם היהודי, שמחתו של חבר התנועה האסלאמית לא תדע גבולות. הדמוקרטיה הישראלית רואה בניצול השואה ובחבר התנועה האסלאמית המבקש את נפשו, אזרחים שווים, שלכל אחד מהם קול אחד שווה בערכו ביום הבחירות הכלליות לכנסת. הייתכן פגם מוסרי גדול מזה?

חייל קרבי המשרת בצבא ההגנה לישראל ונכון להקריב את חייו למען הגנת המולדת, מממש את זכות הבחירה שלו כדי להשפיע על זהות נבחרי הציבור, אשר בראייתו אמונים להגן על האינטרסים החיוניים של מדינת ישראל. מנגד, בן המיעוט הערבי מממש את זכות הבחירה שלו כדי להיטיב את תנאי חייו מבחינה חברתית וכלכלית תחת שלטון הרוב היהודי, ובאותה עת הוא מייחל לתבוסתה של מדינת ישראל במלחמה או בקרב מול צבאות ערב וארגוני טרור, כך שאין לבו דואב אפילו במעט על החייל הקרבי שימות במערכה הצבאית, המגן גם על ביתו ועל משפחתו. הדמוקרטיה הישראלית רואה בחייל הקרבי ובבן המיעוט הערבי האדיש לחייו ולמותו בקרב, אזרחים שווים, שלכל אחד מהם קול אחד שווה בערכו ביום הבחירות הכלליות לכנסת. הייתכן פגם מוסרי מעין זה?

בן המיעוט הערבי אינו מגויס לצבא ההגנה לישראל, וזאת מטעמי מצפון, כדי שלא יימצא בשדה הקרב נלחם מול אחיו בני האומה הערבית שאליה הוא משתייך. כך הם פני הדברים מאז היווסדה של מדינת ישראל, ואין חולק על ההיגיון שבדבר. אלא שהדמוקרטיה הישראלית לא יצרה את ההלימה הנדרשת בין שחרור בן המיעוט הערבי משירות צבאי מטעמי מצפון לבין הצורך ליטול ממנו את הזכות לבחור בבחירות הכלליות לכנסת במקטע הספציפי הנוגע להתנהלותה של מדינת ישראל בנושאים המדיניים-ביטחוניים ולקביעת טיב יחסיה עם מדינות העולם הערבי. ההיגיון המצרפי היה חייב להכתיב את כלל הברזל שלפיו אזרח שאינו מוכן להימצא בסיכון על חייו בשדה הקרב מטעמי מצפון לא יהא מעורב בהכרעות הנוגעות לחייהם של לוחמים בשדה הקרב. היעלה על הדעת שגורל הלוחמים יימצא תלוי במידה מסוימת באופן הצבעתם של משוחררי המצפון הערבים?!

כינון ממשל משולב - משטר נשיאותי לצד דמוקרטיה פרלמנטרית - יאפשר לשנות את זהות הנכללים בציבור הבוחרים או הנבחרים למוסדות השלטוניים. במשטר הנשיאותי, לכל אחד מבני הלאום היהודי יוענקו שני קולות (וכן ליוצא צבא שאינו יהודי), קול אחד בבחירות לנשיאות ולסנאט היהודי וקול נוסף בבחירות לכנסת. הזכות להיבחר לכהונה או להתמנות לתפקיד בממשל הנשיא והזכות להיבחר כחבר הסנאט היהודי תהיינה נתונות ליהודים בלבד. בדמוקרטיה הפרלמנטרית, המצב ייוותר כשם שהיה קודם לשינוי המוצע בשיטת הממשל: הזכות לבחור תהא נתונה לכל האזרחים, ולכל אחד מהם קול אחד בבחירות לכנסת; והזכות להיבחר כחבר הכנסת תישאר פתוחה לכול, למעט סייגים הקבועים בחוק. לאור זאת, כל שלושת הפגמים המוסריים שתוארו קודם לכן לא יהיו קיימים עוד בשיטת הממשל המשולב, שכן היהודים יהיו אדונים לגורלם בנושאים המדיניים-ביטחוניים ובהיבטים הנוגעים לעם היהודי, ואילו המיעוט הערבי יהיה מנוטרל מכל השפעה על נושאים אלה.

האם קיים פגם דמוקרטי בשיטת הממשל המשולב? האם נפגע עיקרון דמוקרטי חיוני?

כדי להשיב על כך נבחן את הטיעונים האפשריים של המיעוט הערבי נגד שיטת הממשל המשולב, שכן מיעוט זה הוא כביכול הנפגע העיקרי מהשינוי המוצע. טענה אחת תדגיש את העובדה כי שיטת הממשל המשולב מעניקה יתרון ממסדי-שלטוני מובנה לעם היהודי על השליטה במדינת ישראל לדורי דורות, ואילו בדמוקרטיה ראוי להותיר פתח למיעוט להגיע לעמדת שליטה כזאת בעתיד הרחוק, בהתאם לשינויים דמוגרפיים. טענה כזאת, יש לה מקום מבחינת המהות הדמוקרטית שלפיה מיעוט לאומי או אתני יכול להפוך לרוב כדי להשיג שליטה במדינה. שאלה מעניינת היא, האם במקרה כזה השיטה הדמוקרטית תישאר על כנה במדינת ישראל, לאחר שהמיעוט הערבי יהיה לרוב! מכל מקום, טענה זאת אינה יכולה להיות מקובלת על היהודים, שבמשך אלפיים שנה נשאו את עיניהם לגאולה ולתקומה בארץ ישראל ולא לערכי הדמוקרטיה. היהודים, ככל שזה תלוי בהם, לעולם לא יוותרו על שליטתם במדינת ישראל, ושיטת המשטר הדמוקרטי אינה נוגעת לתפיסתם הבסיסית. יתרה מזאת, אם הנסיבות תעמדנה את היהודים אי פעם בין בחירה בשליטתם על מדינת ישראל לבין התחייבותם לעקרונות המשטר הדמוקרטי, הרי הם יחליטו כברירת מחדל להנציח את שלטונם על מדינת ישראל תחת שיטת ממשל שאינה דמוקרטית, לפרק זמן הכרחי, זאת עד שישובו להיות רוב מובהק בארצם, מה שיאפשר את השבת השיטה הדמוקרטית. שני ערכים דמוקרטיים שאחד מהם הוא תאורטי והשני מעשי יכולים להיות מנוגדים: המיעוט הערבי יכול לטעון להותרת אפשרות השליטה של המיעוט כעיקרון דמוקרטי חיוני, ואילו הרוב היהודי יכול לטעון כי בדמוקרטיה יש לכבד את ההחלטות של שלטון הרוב, ומכיוון שקיים רוב יהודי במדינת ישראל בשלב זה, אין כל פגיעה בעיקרון דמוקרטי חיוני במעבר לשיטת הממשל המשולב.

נציגי המיעוט הערבי יכולים לטעון כי בדמוקרטיה הנהוגה בישראל, התושבים הערביים הם אזרחים שווי זכויות מבחינה פורמלית ומעמדם כשל היהודים, אף על פי שלתחושתם הם אזרחים מופלים ונחותים מבחינת חוקי המדינה או מדיניות הממשלה. ואולם, במעבר לשיטת הממשל המשולב יהיו אזרחי ישראל הערביים נחותים פורמלית, מכיוון שהשיטה יוצרת אבחנה ברורה בין יהודים לערבים, זאת נוסף על תחושת האפליה והנחיתות שרק צפויה להתגבר עקב כך. השאלה העקרונית היא, האם במשטר דמוקרטי אפשר לעשות אבחנות בין אזרחים הפוגעות בערך השוויון (שוויון בזכויות או שוויון בחובות)? מדינת היהודים, יש לזכור, הנהיגה דמוקרטיה המאבחנת בין יהודים לערבים בשתי סוגיות מרכזיות מראשיתה: בני העם היהודי יכולים לעלות ארצה על פי חוק השבות, בעוד לבני המיעוט הערבי לא הוקנתה זכות שקרובי משפחתם או בני עמם יעלו ארצה, וכן אזרחים בני העם היהודי משרתים בשירות חובה בצה"ל בעוד בני המיעוט הערבי פטורים משירות צבאי. משמע, משטר דמוקרטי על פי נסיבותיו המיוחדות יכול להנהיג אבחנות בין אזרחים. נכון הדבר, ששיטת הממשל המשולב מוסיפה אבחנה מרכזית נוספת בין היהודים לערבים, הנוגעת לזכות לבחור ולהיבחר, ועם זאת, אין בכך כדי להעיד על פגיעה במשטר הדמוקרטי, ולראיה, הקהילה הבינלאומית אינה מטילה ספק במשטר הדמוקרטי של מדינת ישראל למרות שתי האבחנות הנהוגות לעניין חוק השבות והשירות הצבאי.

פרופ' יחזקאל דרור מעלה אפשרות נוספת לאבחנה בין הרוב היהודי למיעוט הערבי, "אין להתעלם מבעיה קשה מבחינה נורמטיבית ומעשית כאחת, והיא האפשרות שהמיעוטים יהיו לשון המאזניים בהכרעות קריטיות למהותה היהודית-ציונית של ישראל, כגון משאל-עם על חלוקת ירושלים. ודאי שיש להם זכות מלאה כאזרחים להשתתף במשאל-העם ולהשפיע על תוצאותיו. יחד עם זאת, כאשר מדובר בהכרעות קריטיות מבחינת מהותה של ישראל כמדינה יהודית-ציונית וכמדינת הליבה של העם היהודי, אין זה סביר שההכרעה תיקבע על ידי קולות המיעוטים"[1]. עמדתו של דרור היא אבן דרך חשובה בהכרת חשיבותה של שיטת הממשל המשולב, שכן יש להניח כי רוב ההכרעות הקריטיות למהותה היהודית-ציונית של ישראל לא תובאנה למשאל-עם ועל כן הדרך היחידה להבטיח כי המיעוטים לא ישפיעו על הכרעות קריטיות אלה היא באמצעות כינון שיטת הממשל המשולב. מובהר אפוא כי ערך השוויון במדינת ישראל אינו ערך מוחלט; יש לו סייגים. המטרה הראויה היא לשאוף אל נקודת ערך השוויון האופטימלית בין האזרחים היהודים לבין האזרחים הערבים בנסיבות המיוחדות לקיומה של המדינה. שיטת הממשל המשולב טומנת בחובה פוטנציאל ארוך טווח להשתלבות מלאה של המיעוט הערבי כחלק מהחברה הישראלית, השתלבות שתעלה יפה כתוצאה ממדיניות חדשה של ממשלת ישראל, אך גם משינוי התייחסותו של המיעוט הערבי כלפי המדינה היהודית. להשתלבותו של מיעוט בחברה כוח רב, שביכולתו להתגבר על תחושות האפליה והנחיתות הקיימות בקרבו, זאת מעבר לכוחן של אבחנות ביצירת תחושות כאלה בין אזרחים.

סביר להניח כי נציגי המיעוט הערבי יתקשו להציג טיעונים משכנעים נגד שלילת זכותם של אזרחים ערבים להשפיע על המדיניות בנושאים המדיניים-ביטחוניים ועל אלה הנוגעים לעם היהודי, שכן ממילא השפעתם על נושאים אלה בשיטת הממשל הנהוגה הייתה אפסית, וכדי להוכיח שלילת זכות בנושאים אלה יהא עליהם להציג תחילה דוגמאות חיוביות לשימוש בזכות זו שהתאפשרה קודם לכן. עם זאת, תיתכן טענה כללית בדבר הזכות העקרונית המובטחת בדמוקרטיה לכל אזרח להשפיע בבחירות ובאמצעות נציגיו על כל נושאי המדיניות, והגבלת ההשפעה בחלק מהנושאים עלולה ליצור תקדים מסוכן שיוביל להגבלות נוספות, ולפיכך לגרום לחיזוק עמדותיהם של יהודים קיצוניים בחברה הישראלית המבקשים לשלול לחלוטין את זכותם של הערבים להצביע בבחירות הכלליות לכנסת. חששותיו של המיעוט הערבי אופייניים למיעוט שטרם ביצע השתלבות מלאה בחברה, התופס את השינוי הנרקם בכללי המשחק הדמוקרטיים כמכוונים לרעתו. אולם, ראוי להבהיר, שיטת הממשל המשולב מכוונת לשני יעדים, האחד, ניתוק כל זיקה בין המיעוט הערבי לנושאים המדיניים-ביטחוניים ולאלה הנוגעים לעם היהודי; והאחר, הגברת השפעתו של המיעוט הערבי על קביעת המדיניות בנושאים החברתיים-כלכליים. ייאמר במפורש, אין כל כוונה להביא לשלילת זכותם של אזרחי המיעוט הערבי להשתתף בבחירות לכנסת, להפך, מצופה מהאזרחים הערבים להגדיל את השתתפותם בבחירות אלה כדי להגביר את השפעתם על השיח הציבורי ועל המדיניות שנוקטת הממשלה בנושאים החברתיים-כלכליים.

את הדמוקרטיה שתיכון בישראל בעקבות המעבר לשיטת הממשל המשולב אפשר להגדיר מושגית כדמוקרטיה יהודית וישראלית: נתיב אחד של דמוקרטיה יהודית בעבור היהודים ונתיב נוסף של דמוקרטיה ישראלית בעבור כלל אזרחי המדינה. בכל אחד משני הנתיבים הדמוקרטיים מתקיימים ארבעת העקרונות של הדמוקרטיה: קשר של הסכמה בין נשלטים לשלטון, בחירות כלליות אחת לתקופה, בחירת נציגים נבחרים למוסדות השלטון והשתתפות האזרחים בבחירות (חלק מהאזרחים משתתפים בשתי מערכות בחירות וכל האזרחים במערכת בחירות אחת).

בסעיף 7 א' לחוק יסוד: הכנסת, שעניינו מניעת השתתפות בבחירות, נקבע כי רשימת מועמדים לא תשתתף בבחירות לכנסת ואדם לא יהיה מועמד בבחירות אלה, אם יש במטרותיה של הרשימה או במעשיו של האדם, לפי העניין, שלילת קיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית (סעיף קטן [א][1]). בסעיף 5 לחוק המפלגות, שעניינו סייגים לרישום מפלגה, נקבע כי מפלגה לא תירשם אם יש במטרה ממטרותיה שלילת קיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית (סעיף קטן [1]). בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו (סעיף 1 א') ובחוק יסוד: חופש העיסוק (סעיף 2), נקבעו מטרות להגנה על כבוד האדם וחירותו ועל חופש העיסוק, "כדי לעגן בחוק-יסוד את ערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית". המושג מדינה יהודית ודמוקרטית מתאר את מהותה של המדינה - מדינה יהודית - לצד קביעת סוג המשטר המונהג בה - מדינה דמוקרטית. זהו שילוב מושגים בעייתי, שהוביל בהכרח ליצירת מתחים. פרופ' רות גביזון תיארה בספרה את המתחים הנובעים מהגדרת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית[2], על רקע קיומם של שני שסעים, השסע הפנים יהודי (חילונים מול דתיים וחרדים) והשסע היהודי-ערבי; אך אין ספק כי עיקר המחלוקת הנובעת מעיסוק במתחים בין יהודיות לדמוקרטיות מתקיים בשסע היהודי-ערבי. גביזון הציגה שלושה מובנים של ישראל “כמדינה יהודית”: מדינה שיש בה רוב יהודי גדול ויציב; מדינה שבה העם היהודי מממש את זכותו להגדרה עצמית, או במילים אחרות: ישראל היא מדינת הלאום של העם היהודי; ומדינה המתבססת על השיוך הדתי שלה, אשר במובנו החלש יותר מתבטא בקליטה חלקית של תכנים יהודיים-דתיים או בהקניית סמכויות מוגבלות למקבלי החלטות דתיים, ובמשמעותו החזקה והמלאה, ישראל כמדינה יהודית היא מדינת הלכה. גביזון הביעה תמיכה בדמוקרטיה הישראלית על פי האפיון הצר שלה, קרי שהשלטון בחברה מקבל הכשר באמצעות הסכמת הנשלטים לצד מתן זכויות אדם יסודיות, כמו הזכות לבחור ולהיבחר, זכויות לחופש ביטוי ולחופש התאגדות, ומנגד שללה את האפשרות להכרה בדמוקרטיה הישראלית על פי האפיון העשיר והרחב יותר שבו מתקיימים מרכיבים נוספים, כמו חוקה כתובה, הגנה חוקתית על זכויות אדם, מחויבות יסודית לשוויון ולצדק חברתי, ליברליזם ועוד. לשאלה אם מבחינה מושגית מדינה יכולה להיות גם יהודית וגם דמוקרטית, השיבה גביזון:

שלילת האפשרות העקרונית לשלב יהודיות ודמוקרטיות נדחתה, אפוא, משום שישנם מובנים חשובים של “יהודיות” - כגון זה של מדינת לאום או של קיום רוב יהודי או של קיום זיקות חלקיות ומוגבלות לדת היהודית - היכולים להתיישב עם דמוקרטיות. עם זאת, ראינו כי מובנים אחרים של יהודיות - בעיקר זה של מדינת הלכה מלאה - אינם מתיישבים עם דמוקרטיות. מהכיוון האחר, פרשנות ליברלית-ניטרלית של דמוקרטיה אינה מתיישבת עם ראיית ישראל כמדינה שיש לה תפקיד בקידום או בחיזוק הקיום של העם היהודי בארצו. המסקנה היא כי ישנם שילובים אפשריים-מושגית של יהודיות ודמוקרטיות, על אף שבפרשנויות מסוימות של שני המושגים - הם אינם יכולים להתיישב זה עם זה[3].

פרופ’ ידידיה שטרן התייחס אף הוא למתח הקיים בין מדינה יהודית למדינה דמוקרטית:

קיים מתח בין שני האפיונים של המדינה, ויש להודות בו. לא ניתן ליישבו באמצעות אבחת פתרון; נדרש תהליך מתמשך, הבשלה רב-דורית, שתחזר אחר פרשנויות שאינן מחדדות ומתנצחות אלא מעגלות ומשלימות [...] במציאות המשברית, המבלבלת והכואבת שבה המדינה מתנהלת, רבים מבקשים הכרעה. אפשר שזהו הסבר העומק לתוצאות המדאיגות שמתגלות ב”מדד הדמוקרטיה” של המכון הישראלי לדמוקרטיה. כאשר נשאלו היהודים בישראל מהי הזהות המועדפת של המדינה, והוצגו להם שלוש אפשרויות - יהודית ודמוקרטית, רק יהודית או רק דמוקרטית - התברר כי פחות ממחצית (48.5%) העדיפו את ההגדרה החוקתית המורכבת, הכפולה. כל השאר, רוב האזרחים היהודים, חותרים להכרעה. שני שלישים מתוכם העדיפו את ה”מדינה היהודית” (32.5%) ורק כשליש את “המדינה הדמוקרטית” (17%) [...] האשליה שניתן או שרצוי להכריע בין יהדות לבין דמוקרטיה חייבת להתפוגג. ללא הזהות היהודית אין לנו זכות קיום. ללא הזהות הדמוקרטית אין לנו אפשרות קיום[4].

נשאלת השאלה, מה הועילו חכמים בתקנתם? הרי הניסוח הבעייתי של “מדינה יהודית ודמוקרטית” חילק את הציבור היהודי לשלושה מחנות. האם לא מוטב בנסיבות אלה לבחון ניסוח אחר, המבדיל בין חשיבות הזהות היהודית לבין חשיבות הזהות הדמוקרטית, כדי להשיג תמיכת רוב יהודי מוחלט בכל זהות בנפרד?

המושג מדינה יהודית ודמוקרטית מעורר מחלוקות ומתחים משתי סיבות עיקריות, האחת, משילוב לא מוצלח של מהות מדינת ישראל לצד סוג המשטר המונהג בה; השנייה, מהיעדר קביעה החלטית בדבר עליונותו של החלק במושג "יהודית" על פני החלק האחר "דמוקרטית"[5]. לפיכך, נכון יהיה לקבוע אבחנה ברורה בסעיפי החוק הרלבנטיים בין שני הרכיבים ולהציגם בשני סעיפים נפרדים. במקום “שלילת קיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית”, מוצע כי ייכתב כלהלן:

“שלילת קיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית”.

“ערעור על עקרונות היסוד של המשטר הדמוקרטי”.

באופן זה מובהר לכול כי מדינת ישראל היא בראש וראשונה מדינה יהודית, זו מהותה המרכזית, זהו הערך העליון ואין ערך אחר המשתווה לו בחשיבותו; ושלילת קיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית תהא אסורה על פי חוק. בהתקיים הערך העליון, ואך ורק בהתקיימו, אפשר להציג ערכים נוספים; כך, המשטר הדמוקרטי יכול להיות הערך השני בחשיבותו במדינת ישראל, וערעור על עקרונות היסוד של המשטר הדמוקרטי יהא אסור על פי חוק. תיקון סעיף 7א' לחוק יסוד: הכנסת ובהתאמה תיקון סעיף 5 לחוק המפלגות, על פי הניסוח המוצע כאמור, חיוני הן בשיטת הממשל הנהוגה והן בשיטת הממשל המשולב, וכן יש לבצע שינוי בנוסח בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו ובחוק יסוד: חופש העיסוק.

מקור המאמר: רפאל לב-ארי, המנהיגים, בנתיבים דמוקרטיים, ירושלים: רעיונות הוצאה לאור, 2014, שער שישי, מאמר ראשון: "דמוקרטיה יהודית וישראלית, מענה למדינה יהודית ודמוקרטית", עמ' 503-496.

^[1]     יחזקאל דרור, מנהיג תהיה לנו! תל אביב: ידיעות אחרונות וספרי חמד, 2011, עמ' 233. 

^[2]     ראו: רות גביזון, ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית: מתחים וסיכויים, תל אביב: מכון ון ליר בירושלים/ הקיבוץ המאוחד, 1999.

^[3]     שם, עמ' 41.

^[4]     ידידיה שטרן, "יום עצמאות של איזו מדינה?", ידיעות אחרונות, 24.4.2012.

^[5]     ראו בהקשר זה: הצעת חוק-יסוד: ישראל - מדינת הלאום של העם היהודי, פ/1550/19, הונחה על שולחן הכנסת ב-22.7.2013. יוזמה של חבר הכנסת יריב לוין מהליכוד וחברת הכנסת איילת שקד מהבית היהודי הנסמכת על הצעת "חוק הלאום" של חבר הכנסת אבי דיכטר מהכנסת הקודמת, ולפיה ייקבע כי ישראל היא "מדינה יהודית בעלת משטר דמוקרטי" ולא "מדינה יהודית ודמוקרטית", משמעותה חיזוק הזהות היהודית על חשבון הזהות הדמוקרטית, ולפיכך צפוי השינוי המוצע להשפיע על פרשנות בג"ץ, שנהג בפסיקותיו להעניק חשיבות רבה לעקרון השוויון שבחוקי המדינה. ראו בנוסף: טובה צימוקי, "לבני במאמץ לבלום את חוק הלאום", ידיעות אחרונות, 20.8.2013. שרת המשפטים לבני מינתה את פרופ' רות גביזון לעמוד בראש ועדה ציבורית שתבחן את הצעת חוק הלאום, ואף תמליץ על חוק יסוד שיעצב את דמותה היהודית והדמוקרטית של ישראל. צביקה ברוט, "הצעת החוק: יותר יהודית מדמוקרטית", ידיעות אחרונות, 26.6.2013.